הגעתי לאולפני הארי פוטר ליד לונדון כדי להיכנס לרגע לעולם הקוסמים. מצאתי את עצמי מתפעלת דווקא מהמנגנונים, מהיצורים המכניים, מהמודלים ומהטכנולוגיה שמאחורי הקלעים. בין היער האסור, הספר הנושך, בקביק, המכונית המעופפת והמודל העצום של הוגוורטס, הבנתי עד כמה הרבה מהקסם הקולנועי מתחיל דווקא בהנדסה.
מאת : הילה אורון
יש מקומות שאליהם מגיעים כתיירים ויוצאים מהם עם מחשבות על טכנולוגיה.
כך בדיוק קרה לי בביקור ב־Warner Bros. Studio Tour London – The Making of Harry Potter.
כמובן שרציתי לראות את המקומות שאני מכירה מהסרטים: האולם הגדול, סמטת דיאגון, בנק גרינגוטס, הגשר והוגוורטס. אבל ככל שהתקדמתי בסיור, מצאתי את עצמי מסתכלת פחות על עולם הקוסמים ויותר על השאלה: איך בעצם יצרו את כל זה?
ופתאום, מאחורי הקסם, מתחילים לראות מכונות.
היער האסור: המקום שבו שכחתי שאני בתוך אולפן
אחד המקומות שאהבתי במיוחד היה היער האסור.
יש משהו ברגע שבו נכנסים אליו שונה משאר הסיור. התאורה נחלשת, העצים מקיפים אותך, היצורים מופיעים מתוך החושך והתחושה הופכת כמעט מיד מתערוכה לחוויה.
וזה היה בדיוק הרגע שבו חשבתי עד כמה הטכנולוגיה הטובה ביותר היא לפעמים זו שאנחנו כמעט לא מרגישים בה.
כדי לגרום למבקר להרגיש שהוא נמצא בתוך יער מהסרטים צריך הרבה יותר מתפאורה יפה. צריך לבנות חלל, לשלוט באור, ליצור עומק, תנועה ואווירה ולתזמן את כל האלמנטים כך שיעבדו יחד.
אנחנו רגילים היום לחשוב על אפקטים מיוחדים בעיקר במונחים של מחשבים ו־CGI. אבל כשנמצאים בתוך הסיור מבינים כמה חשובים גם העולם הפיזי, התאורה, המכניקה והאופן שבו בונים סביבה שמצליחה לעבוד על החושים שלנו.
ואז פגשתי ספר שנושך
אבל אחד הדברים שהכי הצחיקו וריתקו אותי היה דווקא אביזר קטן בהרבה: The Monster Book of Monsters – הספר המפלצתי הנושך.
מי שמכיר את הסרטים יודע שמדובר בספר שלא ממש ממתין בשקט על המדף.
הוא זז, מתפרע ומנסה לנשוך.
עמדתי מולו וחשבתי שזו אולי אחת הדוגמאות הפשוטות והיפות ביותר למה שהופך אפקט קולנועי למוצלח.
בסופו של דבר מדובר בחפץ.
אבל ברגע שנותנים לו תנועה, קצב ואופי, המוח שלנו כבר אינו רואה חפץ. הוא רואה יצור.
וזה בדיוק החיבור שבין מכניקה ליצירתיות.
לא תמיד צריך רובוט תעשייתי מתוחכם כדי לייצר אשליה מוצלחת. לפעמים מספיק מנגנון מתוכנן היטב ותנועה נכונה כדי להפוך ספר לדמות.
בקביק – וכאן כבר ראיתי ממש אנימטרוניקה
אחת החוויות הטכנולוגיות המרשימות מבחינתי הייתה המפגש עם בקביק, ההיפוגריף.
צילמתי אותו גם בווידאו, ודווקא כאשר עומדים קרוב אליו אפשר להבין כמה עבודה נדרשת כדי לגרום ליצור שלא קיים להיראות משכנע.
הכנפיים, הראש, הגוף, הנוצות והמבט צריכים לעבוד ביחד.
זו בדיוק האנימטרוניקה – נקודת המפגש שבין מכניקה, בקרה, פיסול ואמנות.
המטרה אינה רק לגרום למשהו לזוז.
המטרה היא לגרום לנו להאמין שהוא חי.
וזה הבדל גדול.
מכונה יכולה לבצע פעולה מדויקת מאוד ועדיין להיראות כמו מכונה. באנימטרוניקה, לעומת זאת, גם התנועה עצמה צריכה לספר סיפור.
המכונית המעופפת: לפעמים כדאי לבנות את הבלתי אפשרי
בתמונה אחרת שצילמתי מופיעה המכונית המעופפת המוכרת מסדרת הסרטים.
כצופה בסרט קל לקבל כמובן מאליו שמכונית יכולה לעוף.
רק כשעומדים מול האביזרים והמתקנים ששימשו את ההפקה מבינים כמה פתרונות פיזיים נדרשו כדי ליצור את האשליה הזו.
עולם האפקטים הקולנועיים בנוי פעמים רבות בדיוק מהשילוב הזה: חפץ אמיתי, מערכת פיזית, צילום ואפקטים דיגיטליים שמתחברים יחד לתמונה אחת.
והחיבור ביניהם צריך להיות מושלם.
הוגוורטס – רגע שבו מבינים מהו כוחו של מודל
ואז מגיעים להוגוורטס.
המודל הגדול של הטירה היה מבחינתי אחד המראות המרשימים ביותר בסיור.
אנחנו חיים בעידן של הדמיות תלת־ממד, מציאות מדומה ובינה מלאכותית, ולכן קל לשכוח איזה כוח יש למודל פיזי.
אבל כשעומדים מול הוגוורטס ורואים את הפרטים, המבנים, המגדלים, החצרות והטופוגרפיה, מבינים שמודל הוא הרבה מעבר למיניאטורה יפה.
זה כלי תכנון.
הוא מאפשר לראות יחסים בין מבנים, להבין קנה מידה, לתכנן זוויות צילום ולבחון כיצד עולם שלם ייראה עוד לפני שהוא מגיע למסך.
זה למעשה עיקרון שמוכר היטב גם מעולמות ההנדסה והתעשייה: בונים מודל, בוחנים אותו, מזהים בעיות ורק לאחר מכן עוברים לביצוע.
גרינגוטס: הרס שנבנה בקפידה
גם אזור בנק גרינגוטס היה מרתק.
מצד אחד רואים את האולם המפואר והמסודר.
מצד שני רואים את אותו עולם לאחר ההרס.
דווקא שם אפשר להבין משהו מעניין על תפאורה קולנועית: גם כאוס צריך לתכנן.
קיר שבור, עמוד שהתמוטט, אבנים על הרצפה או שולחן שנהרס לא פשוט "קורים". כל דבר נמצא במקום מסוים מסיבה מסוימת. התוצאה צריכה להיראות מקרית לחלוטין, אבל בפועל היא נבנית באופן מתוכנן.
זו כמעט הנדסה הפוכה: להשקיע הרבה מאוד תכנון כדי שהכול ייראה כאילו לא תוכנן כלל.
דובי והטכנולוגיה שצריכה להיעלם
גם דובי נמצא כמובן בסיור, והמפגש עם הדמויות הפיזיות מחדד עוד נקודה.
כשאנחנו צופים בסרט טוב אנחנו לא אמורים לחשוב על הטכנולוגיה שמאחוריו.
אם באמצע סצנה אני מתחילה לחשוב על המנוע, המפעיל או המחשב שמזיז את הדמות – האשליה נשברת.
ולכן דווקא בעולם האפקטים הקולנועיים יש פרדוקס מעניין: הטכנולוגיה יכולה להיות מתוחכמת מאוד, אבל ככל שהיא מצליחה יותר, כך אנחנו אמורים להבחין בה פחות.
לא הכול צריך להיוולד במחשב
זה אולי הדבר המרכזי שלקחתי מהביקור.
אנחנו נמצאים כיום בתקופה שבה כמעט בכל תחום מדברים על AI, הדמיה, תוכנה ויצירה דיגיטלית.
וכמי שעוסקת יום־יום בעולם הטכנולוגיה, גם אני רגילה להסתכל לשם.
פרסום
אבל באולפני הארי פוטר קיבלתי תזכורת לטכנולוגיה מסוג אחר.
טכנולוגיה שאפשר לגעת בה.
גלגלים, מסילות, מנועים, מנגנוני תנועה, תאורה, חומרים, מבנים, מודלים ואפקטים פיזיים.
לצדם קיימים כמובן גם האפקטים הדיגיטליים. אבל הקסם נולד פעמים רבות דווקא מהשילוב בין השניים.
לא השאלה "פיזי או דיגיטלי?" היא החשובה.
השאלה היא איזה שילוב יגרום לצופה להאמין במה שהוא רואה.
כשהנדסה פוגשת דמיון
בסופו של דבר, אולי זו הסיבה שהביקור הזה כל כך עניין אותי.
כל מה שראיתי התחיל ברעיון שנשמע כמעט בלתי אפשרי.
צריך ספר שנושך.
צריך יצור שהוא חצי סוס וחצי עוף.
צריך מכונית שעפה.
צריך בנק שמתמוטט.
צריך טירה עצומה שאינה קיימת.
צריך יער שיגרום לאנשים להרגיש פחד ומסתורין באמצע אולפן סגור.
ואז מגיעים אנשי המקצוע ושואלים את השאלה שמוכרת לכל מהנדס ומפתח:
איך עושים את זה?
משם מתחילים פתרון הבעיות, הניסויים, הדגמים והמנגנונים.
הגעתי בשביל הקסם, יצאתי עם הערכה למכונות
הגעתי לאולפני הארי פוטר כדי לראות מקרוב עולם קולנועי שאני מכירה.
אהבתי במיוחד את היער האסור. צחקתי מהספר הנושך. התפעלתי מבקביק, הסתכלתי מקרוב על המכונית המעופפת והתקשיתי להוריד את העיניים מהמודל של הוגוורטס.
אבל ככל שהביקור התקדם גיליתי שאני נהנית לא פחות מהצצה אל העולם שנמצא מאחורי כל אלה.
עולם של טכנאים, מעצבים, מהנדסים, בוני מודלים ואנשי אפקטים שהיו צריכים למצוא פתרון פיזי לדברים שקיימים רק בדמיון.
ואולי זו בסופו של דבר ההגדרה הטובה ביותר לטכנולוגיה יצירתית:
לקחת משהו שלא קיים – ולמצוא דרך לגרום לו לעבוד.
